I measure doses and distances, calculating the time and space between past sites and the present. In my practice,By choosing digital painting, I remove physical body from the act of creation. The screen serves as a barrier, giving me absolute control over the balance of exposure and darkness. Painting without leaving a physical mark allows me to dictate what is revealed, who is permitted to look, and what remains hidden. Through the direct manipulation of light and pixels, conflicting and unreliable memories are distilled. The technical control of visibility becomes the way I manage the narrative. Taxidermy appears in my work as an empty body bearing signs of violence, disguised as a fantasy of eternal life. Through its glass eyes, I confront a spectacle that covers up death, helplessness, and forced silence. When I transition from the digital image to the body, the process demands the return of the vulnerability I initially kept out. The dark is no longer just an absence of light on a monitor, but a heavy, saturated presence. I take ownership of the inherent lie, in both the stuffed animal and the digital file, to construct a valid truth. This shift is a refusal to be accommodating; it is a deliberate choice to hold onto anger and give the suppressed memory a body
​
אני מודדת מינונים ומרחקים, מחשבת את המרחב והזמן ביני ובין שהיה. הציור הדיגיטלי מרשה לי לא להיות גוף. המסך מתפקד כחיץ, דרכו אני מכיילת את נקודת האיזון שבין היחשפות לאפלה. מתוך זיכרונות סותרים ובלתי אמינים אני פועלת בחושך, מנסה לא להותיר עקבה פיזית, זו דרכי לשאת ולתת על מה שיתגלה, ומה יישאר סמוי מן העין. הפעולה של כיול הבהירות והרוויה הופכת למשקל ולקרינה של זיכרון.
כשהחושך הוא מרחב למצוא בו מחסה עד יעבור זעם, החיה המתה מאפשרת לזיכרון המודחק ללבוש גוף. הפוחלץ מופיע בעבודותיי כגוף מרוקן הנושא סימני אלימות, עטוי בתחפושת של פנטזיית אלמוות. החיה המפוחלצת מתפקדת כגוף האוצר בתוכו את הפגיעות שאני יראה לגעת בה בגופי שלי. קיפאון וחוסר אונים ניבטים מעיני הזכוכית שלו, וההשתקפות שלהן חושפת מופע ראווה של הכחשה והשתקה. השימוש באשליית צבעי שמן, פחם, נייר ומים במרחב הדיגיטלי מוכיח את הזיוף ורושם את היעדרו של הגוף. החושך, האור והצבע על הצג מצטברים לנוכחות שקופה, רוויה ורעילה. אני מנכסת לעצמי את השקר המובנה הזה, הן בחיה המפוחלצת והן בקובץ הדיגיטלי, כדי לגשש אחר רסיסי אמת בנבכי הזיוף עצמו. התנועה הזו מבקשת לפתות ולהשהות מבט, כדי לא להעלים עין.